פסק-דין בתיק ע"א 13798-06-13

א.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה ( כב' השופטת הדסה אסיף), מיום 15.4.13, בתיק תא"מ 4024/06 + ת.א. 38373-04-10, לפיו נעתר בית משפט קמא לתביעת המשיבה והורה למערער לפנות את הנכס נשוא הדיון עד יום 15.7.13, וככל שלא יפנה את הנכס עד למועד הנ"ל, כי אז תהא המשיבה זכאית לדמי שימוש ראויים החל מיום 15.7.13 עד פינוי הנכס וכן תהא היא זכאית לתבוע מן המערער פיצוי על נזק שייגרם, ככל שיוכח נזק כזה בגין המשך שהייתו של המערער בנכס.

נציין למען הסדר, כי למעשה זהו "גלגול שני ", של הדיון בתיק זה, זאת לאחר שפסק דינו הראשון  של בית משפט קמא ניתן ביום 7.4.08 (ת"א 4024/06). באותו פסק דין נדחתה תביעת המשיבה ועמותת אור שלום מרדכי כנגד המערער.  בערעור שהוגש לבית משפט זה, על ידי העיריה ונדון בפני הרכב סגנית הנשיא השופטת ש. וסרקרוג (ע"א 532/08) ניתן ביום 4.5.10 פסק דין לפיו יוחזר התיק לבית משפט השלום לצורך השלמת פסק הדין על מנת שבית משפט קמא יקבע את היקף ההרשאה ואת התנאים לפינוי המערער מן הנכס ומן המקרקעין.

מכאן שהערעור המונח בפנינו הוא ערעור על ה "גלגול השני " לאחר שבית משפט קמא נתן את פסק דינו בעקבות החזרת התיק כמוסבר לעיל.

ב.         העובדות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

המשיבה, וכן עמותת אור שלום מרדכי, הגישו בתא"מ 4024/06 תובענה לבית משפט קמא לפינוי כנגד המערער. לפי הנטען, העמותה היא חוכרת משנה במקרקעין לפי הסכם חכירה בינה לבין המשיבה (עיריית אור עקיבא, שתיקרא להלן " העירייה").

הטענה בכתב תביעה זה היתה שהמערער פלש למקרקעין במהלך שנת 2002 והחל להפעיל בהם נגרייה, ביודעו כי הוא פועל בניגוד לכל דין וכי הזכויות במקרקעין שייכות לעירייה ולעמותה.

ג.          בפסק דינה מיום 7.4.08, שניתן ב"גלגול הראשון" של התיק, דחתה כב' השופטת אסיף את תביעת הפינוי של העירייה והעמותה כנגד המערער, בקובעה כי היא מעדיפה את גירסת המערער כי הוקצה לו שטח באיזור התעשיה מבלי שביקש, וכל זאת על סמך ההבטחה שניתנה לו על ידי מר אדרי, דהיינו, ראש העירייה של עיריית אור עקיבא.

עוד קבע בית משפט קמא באותו פסק דין כי העובדות שהוצגו על ידי העירייה בכתב התביעה אינן נכונות ואינן משקפות את העובדות כהוויתן, ולכן אין מקום להעניק לעיריה את הסעד המבוקש של פינוי.  

בית משפט קמא הוסיף,  כי יש לברר תחילה מה זכויותיו של המערער ומהי בדיוק ההרשאה שניתנה לו לשהות בנכס ומה התנאים שסיכמו איתו לפינויו מן הנכס, ורק אז, ובכפוף לכל אלה, ניתן יהיה להורות על פינויו של המערער מן הנכס.

            העירייה הגישה ערעור על פסק דינה של כב' השופטת אסיף (ע.א. 532/08 מחוזי חיפה), וביום 4.5.2010 ניתן פסק דין על ידי ערכאת הערעור, ולפיו הוחזר התיק לבית משפט השלום, כאמור כבר לעיל בפיסקה השניה של סעיף א' לפסק דיננו.

ד.         בפסק הדין שניתן "בגלגול השני",  שהוא נשוא הערעור שבפנינו,  ציינה כב' השופטת אסיף, כי במקביל לכך שבית המשפט המחוזי הורה בע.א. 532/08 להחזיר את התיק על מנת לקבוע מהו היקף ההרשאה שניתן למערער לשהות בנכס, ומה התנאים לפינויו מן הנכס ומן המקרקעין, הגישה העירייה תביעה נוספת כנגד המערער (ת.א. 38373-04-10),  ובה דרשה מן המערער דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהמערער עושה בנכס, כשתביעתה זו של העירייה הוגשה ל-7 שנים עובר להגשת תביעתה כשהסכום הנתבע הוא 148,108 ש"ח.

ה.         בענין ההרשאה שניתנה למערער הגיע בית משפט קמא למסקנה כי מעמדו של המערער בנכס הינו של בר רשות ולפיכך, רשאית העירייה לעמוד על פינויו של הנכס, אך יחד עם זאת שוכנעה שופטת קמא כי בנסיבות הענין זכאי המערער לפיצוי בשל פינויו מן הנכס, זאת לאחר שהחזיק בו שנים רבות, עובדה שאף העירייה היתה מודעת לה, ומודה בה כעולה מכל העדויות שנשמעו בתיק, ובכלל זה עדות ראש העירייה מר אדרי. העירייה עצמה הכירה בכך שמגיע למערער פיצוי בגין הפינוי.

ו.          מציינת שופטת קמא בפסק דינה שהמערער הסכים בזמנו להתפנות מן הנכס לאחר שנוהל עימו משא ומתן, ורק בסופו הוסכם כי הוא יתפנה למחסן העירייה. העירייה מצידה הסכימה לאחסן את חפציו של המערער במחסניה ללא כל תשלום. מהלך זה מתיישב יותר, כך קבע בית משפט קמא, עם טענת המערער כי הובטח לו פיצוי עבור פינוי הנכס מאשר עם הגירסה, המעורפלת משהו של ראש הרשות המקומית מר אדרי, לפיה לא ניתנה "הבטחה קונקרטית" למערער.

רק שנים רבות לאחר מכן, החליטה העירייה להקצות שטח ובכלל זה השטח שעליו ישב המערער, לעמותה (שהיתה התובעת השניה בתביעת הפינוי), ואז החליטה העירייה לפנות שוב את המערער מן השטח והגישה את תביעתה לפינוי בתא"מ 4024/06.

ז.          בית משפט קמא קבע, כי התשובה המתוחכמת והמעורפלת שנתן ראש הרשות המקומית מר אדרי לבית משפט קמא, ביחס עם להתנהלות העירייה, מאשרת למעשה את טענת המערער כי ניתנה לו רשות להמשיך ולהחזיק בנכס, וכי סוכם כי פינויו מן הנכס ייעשה רק תוך מתן פיצוי מתאים ולכן, השאלה שיש להכריע בה היא: מהו אותו פיצוי?

ח.         באשר לתביעתה של העירייה לדמי שימוש ראויים (ת"א 8373-04-10) במסגרתה דורשת העירייה דמי שימוש ראויים לתקופה שתחילתה באפריל 2003, הבהירה כב' השופטת אסיף כי בתביעת הפינוי שהגישה העירייה (תא"מ 4024/06) צויין, כי העירייה מוותרת על דמי שימוש ראויים מיום הפלישה, ומכאן, שהעירייה ויתרה על דמי שימוש ראויים לכל הפחות לתקופה שעד למועד הגשת התביעה בשנת 2006.

ט.         בנוסף, ציינה שופטת קמא, שעד למועד הגשת תביעת הפינוי, ולמעשה גם לאחריה, לא דרשה העירייה מן המערער דמי שימוש או תשלום כלשהו בגין השימוש שנעשה בנכס, ואף בגין החפצים שפינתה העירייה מן הנכס בשנת 1993, לא דרשה העירייה מן המערער דמי שימוש בגין השימוש שעשה המערער במחסן העירייה.

י.          ואולם, כך הוסיף וקבע בית משפט קמא, החל משנת 2006 יודע המערער היטב כי העירייה מעוניינת לפנותו מן הנכס.  החל משנת 2010 אף הוגשה נגד המערער תביעה שבה פירטה העירייה בדיוק מהם הסכומים שהיא דורשת מן המערער לשלם בגין השימוש בנכס. לכן, יש מקום לחשב את דמי השימוש הראויים שעל המערער לשלם, ולו באופן רעיוני.

מציינת כב' השופטת שקמא שסכום דמי השימוש נקבע על ידי שמאי העירייה ולא נסתר, משלא הוגשה חוות דעת נגדית, ומשהשמאי פירט והסביר מה הביא אותו לחישוב כפי שנעשה בחוות דעתו, עדותו הותירה רושם מהימן.